שגיא אלנקוה

חפצים ובני אדם – הרהורים על המהות האנושית

עיון בספר שיריו של שגיא אלנקווה – "אפור נוצץ" (הוצאת אפיק)

קריאה בספריו של המשורר שגיא אלנקווה היא חוויה מטלטלת ומורכבת, וספר זה אולי אף יותר מקודמיו. תורמים לכך ריבוי השירים הצפופים, נטולי השמות, והקורא חייב להיכנס ללא סיוע שמות "מגדירים" לעובי הקורה, לצלול ולהחליט בעצמו למן הרגע הראשון במה עסקינן, כשלעיתים קרובות אין ההתחלה מרמזת על ההמשך והסוף עוד מתרחק מהאמירות המוקדמות ועל הקורא לשוב להתחלה כדי להבין ולעכל.

זאת ועוד, דומה לעתים ששיר אינו נגמר אלא המשכו מצוי בשיר הבא. וכך התחושה היא ששיר מוביל לשיר, דבר מוביל לדבר, כמו נכתבו ביחד, אך בהמשכים. ואכן, בכל שיר מצוין התאריך בו נכתב, משל היה זה יומן, ומתגלה שהספר כולל מקבצים של שירים, שנכתבו בסמיכות רבה מאוד זה לזה, לעתים יום אחרי יום. ומכאן גם יתרשם הקורא שהמשורר אינו חדל לרגע ממלאכת הכתיבה, שזהו למעשה עיקר עיסוקו וזה עיקר חייו ועולמו. ועוד יותר, שיש מן הסיזיפי בעמלו, הסובב סובב סביב עצמו במעגל סגור, הרמטי, בניסיון להבין את – מה? עולמו הפרטי? עולמנו?

באחד הגיליונות של נתיבים ציינו כי שיריו של שגיא אלנקווה יוצרים רושם כי הוא עצמו עומד במרכז שירתו (לעתים אף תוך ציון שמו אלנקווה), עד שמתברר כי פעמים רבות הוא משתמש ב"מצבו" הפרטי כאמצעי, כלי המכיל אמירה על העולם שמסביבנו, ועל האופי הכלל האנושי. ודווקא כשהוא מדבר על האחר, או על "אחד האדם" הכללי, הוא מרמז גם על ניסיונו (הסיזיפי) להבנת עצמו.

לכן גם נאמנים עלי דברי יצחק לאור בפרשנותו לספר, כי "ההרמטיות הזאת איננה שיר הלל לשירת האני, אלא תובנה טרגית שאין סיכוי לגשר בין העולם לבין האני". ויחד עם זאת שומה עלינו למצוא "פרצות" בתוך המעגל הזה, ולאתר חיבורים בין האני הפרטי של המשורר לבין העולם.

אני מבקש לאתר פרצות וחיבורים אלה באותם שירים בהם המשורר משתמש ב"מכשירים", בחפצים בניסיונו להגיע לתובנה כלשהי על העולם, כמי שנמצא במעבדה ובידיו מבחנות, והוא שרוי בתוך אקספרימנט בלתי פוסק. פעם הוא מבצע ניסוי בדרך אחת ופעם בשיטה אחרת, אם באמצעות חפץ דומם מעשי ידי אדם, כלי פשוט שגרתי ובנאלי ולרוב קטן, ואם באמצעות תופעות טבע או חפצים מן הטבע, ומפרק גם אותם לחלקים קטנים.

באמצעות חפצים אלה היקום הפרטי משתלב ביקום הכללי. האחד הוא מראה (לעתים מעוותת בכוונה תחילה) של השני. המיקרו-קוסמוס הוא המאקרו-קוסמוס, ולהפך. כמובן שיש בכך גם כדי להשלותנו, כי מידי פעם יבקש המשורר להראותנו שראוי גם לתת את הדעת על ההבדלים בין השניים.

כך אנו מוצאים בשיר הפותח, בו הוא מצהיר כי "כּוֹס הִיא מִין עוֹלָם קָטָן בְּתוֹךְ הָעוֹלָם הַגָּדוֹל". מהי מהות הכוס? בדומה לכיס, גבולותיו מצומצמים, ויכולת הקיבול שלו לכאורה מוגבלים, צרים וסופיים. אולם, אומר המשורר, הכוס אינה יכולה להחזיק את מה שהיא מחזיקה, ומצד שני אינה יכולה להתרוקן באמת ממה שיש בה, ותמיד יישאר בה משהו.

אין אלה תכונות שאנו נוהגים לייחס לכלי קיבול בעולם הפיסי, חומרי. או שמא אין הכוס רק בבחינת חפץ דומם, ויש לה "נשמה" שאינה יכולה "להסתפק" במגבלותיה, בצמצומה, בסופיותה ובחומריותה הפיסית? אולי יש בה יותר ממה שגלוי ונראה לעין ולחושים? אין זאת כי אם הכוס הפשוטה לכאורה, המצומצמת, היא מטפורה ל"אני" הפרטי, שהוא כאמור "עולם קטן בתוך עולם גדול".

אפילו מכוס ניתן ללמוד על מהות האדם, שכמותה גם האדם הוא חלקיק צנוע בתוך היקום, כלי קיבול שאינו יכול להכיל הרבה, ועליו להסתפק במועט. הוא אינו יכול להכיל ולקבל את כל מה שהוא שואף לו. ועל אף זאת אינו יכול להסתפק במה שביכולתו להכיל והוא כן שואף ליותר. ולכן ככוס, על האדם להתרוקן ממה שממלא אותו, כדי להתמלא שוב, ולא רק בחומר, ברכוש, אלא גם באהבה (אולי כדבר הפתגם "האהבה נצחית אך מושאיה ברי חלוף"?).

וכאן ראוי להיזכר בדברי פרימו לוי ("הזהו אדם") שציין כי "כל בני האדם מגלים במהלך חייהם שהאושר המושלם אינו בגדר האפשר, ואולם מעטים מהרהרים שגם ההפך הוא הנכון: אדם אינו יכול להיות גם אומלל בתכלית. מה שמונע את הגשמת שני המצבים הקיצוניים טבעו אחד: קיומנו האנושי סותר את האין־סופיות. לעולם אין אנו יודעים מה צופן לנו העתיד – בשעת שפל יש בלבנו תקווה, ובשעת אושר קיים גם החשש מפני המחר".

הכוס חוזרת ומשמשת ביטוי למצב האנושי ותכליתו (עמ' 25) באופן מפורש, ומהדברים שוב ניתן להסיק על שאיפתו הבלתי מושגת, הסיזיפית, של האדם – וייצוגו ב"אני" המשורר – אל הנצחי, האינסופי, וכאמור הכרה בגבולות יכולתו.

"אָנוּ מַדְמִים אֶת עַצְמֵנוּ לְכוֹס,

מִשּׁוּם שֶׁלְּכוֹס יֵשׁ תַּחְתִּית,

וְאָז אָנוּ מְדַמְיֵנִים אֶת הַכּוֹס

לַסֻּלָּם, שֶׁבּוֹ הַתַּחְתִּית  הִיא

רַק שָׁלָב, לְכוֹס שֶׁמִּתְפָּרֶקֶת

מִגֹּדֶשׁ תַּחְתִּיּוֹתֶיהָ.

כָּךְ אָנוּ אֵין לָּנוּ תַּחְתִּית

אֶלָּא תַּחְתִּיּוֹת רַבּוֹת…

ושמא גבולותיו וחולשותיו – תחתיותיו המרובות הן הבסיס לסולם שיקחהו מעלה וייתן בידיו את העולם כולו? שמא די בכך שיוכל להכיל דבר אחד כדי שיכיל את העולם כולו?

…וְאִם אֶפְשָׁרִי לָנוּ לְהָכִיל דָּבָר

אֶפְשָׁרִי לָנוּ לְהָכִיל אֶת הָעוֹלָם…

בשיר אחר משמשים כלי קיבול אחרים  – קופסא בתוך קופסא בתוך קופסא את "האני" הפרטי הבוחר (או שמא מדובר במצב נתון בשל קשיים סובייקטיביים, נפשיים) להגדיר ולצמצם באמצעותו את גבולותיו, את קולו (עמ 27) בתוך המרחב:

הקול המדבר…

…זו מין קופסה,

הקול בפנים, בתוך

הקופסה,

הקול המהדהד

אך הוא בתוך מרחב

קטן שנבלע במרחב

הגדול.

כלומר , האני –

מצומק…

..האני פותח קופסה

ונכנס לתוכה

ובתוכה יוצר קופסה

בדמותו, ונכנס לתוכה….(וחוזר חלילה)

וכמה שקולו אדיר

כך קולו מרוסק… "

בשיר אחר (עמ' 22) שולטת אומללות וחוסר תקווה אנושית כללית, ואלה נמשלים לחושך. אם האור מסמל תקווה ואף  אינסופיות, אזי החשיכה המוחלטת היא סופית. שוב נעזר המשורר בכוסות, לצד פמוטים (בד בבד עם אברי גוף אדם) כמטפורה לאדם, ומרחיב את החשיכה, ממקומו של האני הפרטי, אל העולם שבתוכו וכחלק ממנו הוא מצוי. וזאת עושה המשורר באמצעות שורת אוקסימורונים ההולכת ומתעצמת: ה"כּוֹסוֹת מְלֵאוֹת בַּחֲשֵׁכָה", בפמוטים "דולקת חשיכה", "החדר המואר מלא בחשיכה", וכך גם כל הארץ כולה, ובדומה לכך גם האדם על אברי גופו – ומכאן שגם נשמתו.

מתוך כך בולט עיסוקו של שגיא במה שמעסיק משוררים ואמנים אחרים רבים, וכמובן הוגי דעות: "ניסוייו" באמצעות חפצים הם דרכו לנסות ולהבין מזווית מיוחדת את מהות האדם ותכליתו.

ומה בדבר תכליתו שלו, של המשורר? האם הוא מבקש רק לאפיין תכונות אוניברסליות של כלל בני האדם? והרי משירים רבים קודמים ראינו ששגיא מבקש בו זמנית להבחין את עצמו מאחרים, להדגיש את אחרותו. אלא שגם האחר הוא אחד מהכלל, ושמא כולנו אחרים, יוצאים מהכלל? שבו זמנית הוא – וכולנו – נוצצים ואפורים. חלשים וחזקים, עלובים ונפלאים. ועדיין – הוא תוהה מה הרבותא בהיותך נוצץ, אם למעשה אתה אפור. והרי "לא כל הנוצץ – זהב". כמוהו כסכין המתכתית הפשוטה, שאף היא "אפור נוצץ" כך (עמ'  92)

כְּמוֹ סַכִּין סְטַנְדַּרְטִית

שִׁגְרָתִית לַאֲרוּחָה

אֲנִי אָפֹר נוֹצֵץ

ומאידך גם ההפך הגמור, האפור הוא נשגב כשמיים וכוכבים (עמ' 95):

אָפֹר כְּמוֹ שְׁמֵי תְּכֵלֶת

אָפֹר כְּמוֹ נִצְנוּץ כּוֹכָב

ומהו האדם. מה תכלית קיומו. מה ערכו? הסוגיה עוברת כחוט השני בשירים רבים, חלקם קצרים ומותירים אותך ללא מענה, כך בשיר קצרצר זה (עמ 94):

כְּשֶׁאֶהְיֶה

אֶהְיֶה

נִיד עַפְעַף

מה משמע "כשאהיה"? דומה שאומר המשורר – שהוא כידוע אדם חי וקיים – שהוא עדיין איננו. אך כשיהיה קיים, קיומו יהיה קצר, מהיר, ואולי אפסי, זעיר כגודל פעולת ניד העפעף. במובן מקטין זה – דומה ניד העפעף לחפץ זעיר ולא חשוב כאותה כוס. ומה ערך יש לחיי אדם בכלל? ושמא ניד עפעף זה הוא כ"משק כנף פרפר" המחולל סערה בקצה השני של היקום? שמא האני הפרטי הוא גם כן חלק מהווייה עצומה שניתנת אולי לחיבור והבנה בכלים רוחניים, ולאו דווקא באמצעות מילים, אלא ב"חוטים" מטאפיסיים? וכך המשורר מחבר ביניהם (עמ' 96), בין המיקרו-קוסמוס הפרטי למאקרו-קוסמוס, בתוך מה שנראה, יותר מתמיד, כ"מעבדה" מדומיינת, שרגליה בארץ וראשה מקיף ומתפשט ביקום, ואף שהיא מתוארת במלים נטולות כמעט הדר, דבק בהם איזה פלא רוחני, והאני הפרטי מגיע לבסוף למסקנה כי התשובה לדילמה שלו היא מטאפיסית?

גֻּלְגָּלְתּוֹ מְחֻבֶּרֶת בְּחוּטִים

דַּקִּיקִים לְגֻלְגֹּלֶת גְּדוֹלָה

שֶׁמְּצוּיָה בְּלֵב הַשְּׁכָבוֹת

הַפְּנִימִיּוֹת

שֶׁל הָרָקִיעַ

הָרָחָב מְאֹד.

 

 שמעון רוזנברג

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “שגיא אלנקוה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s